<h1>שו"ת הרשב"ש סימן תל"ז</h1>
<h2>דף סה:</h2>
בענין הנושאים נשים בתולות ובועלים על דם בתולים. דע שזו רעה חולה היא באותן הארצות. גם בעיר הזאת תושבי הארץ היו קצתם עושים זה, וא"א מורי הרשב"ץ ז"ל בטל רעה זו וייסר מקצתם. ושורש דבר זה הוא משבוש הבנתם דברי הרמב"ם ז"ל, שכתב בהלכות איסורי ביאה פ"ה (ה"ט). אבל שם לא נזכר זה, וגם בפרק תינוקת במשנה ובגמרא (ס"ד ע"ב) בשלא ראתה דם בבית אביה, אבל כשראתה דם לא דברו בזה, ולא היה שם מי שיתירנו, שכיון שראתה דם קודם בעילה, אפשר שעם דם בתולים מחמת צערה בא דם מן המקור ונתערב עמו, וכל שבא דם מן המקור אפילו כטפת חרדל היא נדה מן התורה, והבועלה בכרת. אבל בקטנה שלא ראתה דם, מעקר הדין לא חששו לזה בעלי המשנה, אבל בעלי הגמרא החמירו בזה, ואמרו (ס"ה ע"ב) רבי יוחנן וריש לקיש שבועל בעילת מצוה ופורש, כשם שהחמירו בנות ישראל שאפילו רואות דם טפה כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים, (אך) [אף] בזו כיון שנבעלה אעפ"י שהיא קטנה ולא הגיע זמנה לראות בועל בעילת מצוה ופורש ויושבת שבעה נקיים חוץ מיום שנפסק הדם. וזה לשון הרמב"ם ז"ל שכתב בפי"א (ה"ח) מהלכות הנזכרות, וכן הדין בדם בתולים בזמן הזה, שאפילו היתה קטנה שלא הגיע זמנה לראות ולא ראתה דם מימיה, בועל בעילת מצוה ופורש, וכל זמן שתראה דם מחמת מכה הרי היא טמאה, ואחר שתפסוק הדם סופרת שבעה נקיים, עכ"ל. א"כ כל זמן שרואה דם, הרי דינה כדין הנדה להיות טמאה, ואחר שיפסוק הדם צריכה שבעה נקיים. ואם היתה מותר לבעול כשיפסוק הדם למה תספור שבעה נקיים, השבעה נקיים אינם אלא כדי שתטבול אחריהם ותהיה מותרת לבעלה, וזה ברור. וכן כתב א"א מורי הרשב"ץ ז"ל בפסקי הלכות שלו למסכת נדה (ס"ה ע"ב). וכן כתב בעל הטורים ז"ל (סי' קצ"ג ס"א). ועוד הוא מחמיר שלא תמנה שבעה אלא אחר חמשה ימים לבעילתה. וכן כתב הרא"מ ז"ל בסוף הלכות נדה, אלא שאינו מוסכם מהכל ולא נהגו כדבריו, אלא מונה שבעה ימים משעה שתפסוק מלראות דם, ואותו יום אינו מכלל השבעה. ואתה חזק ואמץ להזהירם מזה, ותאמר להם משמי שאם לא יחזרו בהם אנדה העובר עליה. ואתה שלום.
